<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן ת"ק</h1>
<h2>דף סו:</h2>
ולענין דבר שיש לו מתירין שאמרת שהדבר ברור שלא נאמר [ביצה ג' ע"ב] אפילו באלף לא בטיל אלא בשנתערב במינו כדאיתא בירושלמי דנדרים [פ"ו ה"ד] ובמסכת שביעית [פ"ו ה"ג], ותמהת על הר"מ במז"ל ז"ל [פט"ו ממאכ"א הי"ב] שתלה אותה בסברתו וכתבה בלשון נראה לי. אני אפרש כי לפי מה שמצא לרב אלפאסי ז"ל שאמרה אפילו במין ושאינו מינו בפרק גיד הנשה דכתב שם פלוגתא דרב ולוי דפרק כיצד צולין בריחא מילתא היא או לאו מילתא היא ואמר דהא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח לא ברב בלחוד שיכא אלא אפילו ללוי כיון דאפשר למיכלה בלא כותחא. ויש לרב אלפאסי ז"ל ראיה במסכת ביצה פרק משילין דתנן התם [ל"ז ע"א] וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ואקשינן עלה בגמרא [ל"ח ע"א] וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי [ל"ט ע"א] משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל אלמא אפילו בשאינו מינו אמרינן דהא תבלין בקדרה ומים ומלח לגבי עיסה אינן מינן ולא בטילי. ומפני שמצא הרב דברי הרב אלפאסי ז"ל ויש סעד לדבריו מיהא דרב אשי לא ראה שיהא ההיא בריתא ומאי דאתמר בירושלמי ראיה מוכרחת ועל כן כשראה הוא להכריע כן תלה אותה בהכרעת הדעת ולא בהכרחי. ואם תאמר אם כן איך הניח הרב ז"ל הא דרב אשי ואנו גם כן היאך נניח אותה, יש לומר דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד שאין עיסה בלא מים ולא יאכל תפל מבלי מלח, וכן הדין בתבלין בקדרה ואי נמי בתבלין הוי טעמא כדרבה דאמר [ל"ח ע"ב] דתבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל. ועל זה סמך הרב אלפאסי ז"ל לפסוק כן.
